כל סיפור וסיפור מביא את התדר המיוחד שלו וכל סיפור אוסף אליי עוד רסיס נשמה.
הכתיבה הזו לכן היא משיבת נפש. בחרתי בחיים האלה לאסוף את חלקיי דרך כתיבה והיזכרות. הנה כאן אחד הזיכרונות היפים שבאו אליי, חיים שלמים בתוך רסיס מראה המשקף קרני שמש מהרים רחוקים.
כשסיימתי לכתוב אותו בא אליי השקט של אותו אדם שגילמתי פעם, לפני שפשטתי את גלימת חייו. הגלימה הייתה דמותו, אבל השקט הוא אני הפנימי.
~~~~~~
קשה להאמין אבל היו יחידות חיים שבהן לא היו לי הרבה מילים.
האדמה הייתה מילים הולכות. השמים היו מילים תכולות מלוטפות עננים. הגשם היה בוכה כשהיה בי עצב. יונקי הדבש היו שרים את הצחוק שלי.
את כל זה הייתי מנגן בחליל הכפול שלי, שולח את הצליל עד ההרים הרחוקים, עד לב-לבם האדום-סגול.
כשהצליל שלי היה מגיע אל לב ההרים הם היו הולמים אליי את השקט שלהם. אז לבי שלי היה מתחיל לנוח.
הייתי נכנס חזרה אל הבקתה שלי ויושב שקט, עד שהצלילים היו מתעוררים בי שוב.
כשהיו באמתחתי מספיק צלילים שרוצים ללכת, הייתי מעמיס את תיק הנדודים הקט שלי על כתפי ויורד אל השבילים. בלכתי הייתי מחלק את הצלילים שלי לאנשים הצמאים למרגוע, ולומד מהם את סיפורי עמם. כך הייתי עובר ממקום למקום וחולק את הסיפורים והצלילים שהיו באים אליי וחוזרים ממני אל ילדי האדמה, אל רוחות השמים, אל דמעות הגשם וצחוק הציפור.
