כשהייתי ילד הייתי לומד מהזקנות של ההיכל. תמיד היו כמה – וואקיסו למשל, וגם קיטוהאיה, שהיו מנקות ושומרות על הפירמידה, ומתגוררות בחדרים הקטנים החיצוניים למשכן. אהבתי להקשיב לשירים שליוו את
בלכתי באדמת יוקטן בזמן הנסתר בזמן, הייתי איש טמיר שעיניו יודעות ולבו רענן. אז היו רגליי הולכות קשת וענן, אז הייתי שר מנגינה ססגונית המחברת עבר לעתיד, ושם נולדו שיריי
היא נולדה עם שיער שחור לבן. בעולם האש והקרח שלה היה זה סימן ידוע מהרוח לאלה שנבחרו לשאת את דברה. אלה היו החצויים – השייכים לשני צדי המעטה. כאן איש
אנחנו אומרים: יער. מהו יער? עצים או הרוח הערה ביניהם?אנחנו אומרים: אהבה. מהי אהבה? מילה או שביל: מהאחד אל האחד.אני אומרת: בוא. לאן? אל המקום בו היער ער והאהבה היא דרך. ~~~~~~מוזמנים לשמוע טרק
בוא ילד ירח הגיעה עת לרקוד ממחוגי גופך נולד זמן הים, נולדו גאות ושפל וקריאת שחפים. בואי ילדת שמש הגיעה עת לרקוד את ריקוד הנצחים מהאש שבך נולד זמן הכוכבים,