כפולי המבט

המבט שלה נותר כפול. שאר הדברים עברו התאמה, הגוף, השפה, הרגשות – כולם התמזגו היטב בעולם האדם. אבל מאז שהייתה ילדה היא ראתה כל דבר פעמיים.
רוב החיים היא לא ייחסה לזה חשיבות, חשבה שככה זה. עם הזמן גילתה שלא. הרוב לא רואים. לאט לאט המבט האחר סיפר לה מהו: היא זכרה איך הדברים היו בבית. במקום ממנו היא באה הזמן זרם אחרת. שם האוכל היה מנגינה, ולעשות אהבה היה כמו לנשום – היית מתמזגת עם כל דבר כדי לדעת את טיבו. 
היא הבינה: היא רואה את עולם האדם בעיניים של הבית. 
אחרי זמן רב היא הבינה גם שהיא יכולה להראות מה היא רואה. לאט לאט, היא למדה איך לחלוק את המבט הכפול בלי להיחשב פוזלת מוזרה.
היא שרה את המבט שלה. היא כתבה מילים שבתוכן יש אור. היא רקדה את המיתרים של העולם. ועדיין הרגישה שיש מים בינה לבין הדברים. שהאנשים שוחים סביבה בנוזל שקוף. 
היא חיבקה את ילדיה כפולי המבט, והמשיכה לשורר את דרכה בתפילה ליום בו יתאחדו המבטים.