כשכולם הולכים
אנחנו חוזרות להיות מה שאנחנו.
אברינו הסודיים מתגלים:
קנוקנות, פרחים, כנפיים וזנבות.
אנחנו חוזרות להפעיל את חושי השמיעה היתרים שלנו
ופורשות לרווחה את אוזנינו הרכות.
אנחנו חוזרות לראות את מה שהאחרים אינם רואים,
עינינו האמיתיות נפקחות.
אנחנו מתהלכות במרחבינו,
גופינו הענקיים סוף-סוף מונחים לרווחה על האדמה,
קרנינו נוגעות בכתר השמים.
אנחנו נושמות במלוא ריאותינו.
אנחנו שרות במלוא קולנו, והעולם נרעד מעט.
ציפורים עונות לשירתנו, והרוח משיבה לנו, מנשבת בנו, שבה אלינו.
לכן, אנחנו חייבות מעת לעת להיות לבד:
כוחנו בהיותנו.
