בלכתי באדמת יוקטן בזמן הנסתר בזמן, הייתי איש טמיר שעיניו יודעות ולבו רענן. אז היו רגליי הולכות קשת וענן, אז הייתי שר מנגינה ססגונית המחברת עבר לעתיד, ושם נולדו שיריי לאדמה – כשהייתי הילד שלה, אהובה השליו, רוקם השמשות והירחים.
האנשים שלי ידעו לבוא אליי בזמנים עצובים ושמחים, לקבל ממני ברכות והיגדים, לשמוע שירי מרפא לאור הסהר. בכל אחד הייתי שומע את הצליל המלא והצליל החסר. הייתי שר להם את זה או את זה, לפי מה שאמרו המדריכים שומרי המפתן.
כל זה היה ביוקטן, שם נפתח השער המוביל אל ידע השמים. במעבריו למדתי סודות עתיקים, ריפאתי גלגולים על גלגולים.
ביוקטן נשבר לבי הטהור, בן הנצח. שם לא יכולתי – לא בכוחות האדמה ולא בכוחות האור, לעזור לאהוביי שנפלו בסדק בין העולמות. לא בשיריי ולא בתפילותיי… נבצר ממני לקחת איתי את אלה שאיבדו את הדרך. נותרתי ריק ועירום מול השמש. כל אגמי ארצי לא יכלו להכיל את דמעותיי.
משם הגעתי בראש מורכן ובתפילה כנה להאיר שוב את אור ההיכלות.
משם הגעתי להביא את בשורת הנשמות הניעורות, השבות ונרקמות.
באתי לקרוא בצלילים של אור ובמקצבי הגוף, לקרוא לאהוביי, אל האמת לשוב.
כך כתב רוקם השמשות, בן ירח וכוכב, ואני הקשבתי למילותיו.
Image credit: © Seb McKinnon – https://gamelore.fandom.com/wiki/Eidolon_of_Theros?file=Eidolon_of_Blossoms_%28promo%29.jpg
