גדלת בעולם שלא ידע מי את. בלידתך לא הייתה שם השמאנית הזקנה הקוראת לתינוקות בשמם. היא לא אמרה ששמך ניגון צחור. למעשה איש לא זיהה שזו את, שהגעת לכאן מעולמות רחוקים וברכה בכנפייך. איש לא קיבל את פנייך לבד מאמך.
היה עלייך למצוא בעצמך את המשמעות שיצרה אותך. ולא בדרך המלכה, אלא בערימות הכאוס של עולם האדם. בתוך גיבוב חפצים, רעיונות ותשוקות. למרות העלבונות שפגשת בלומדך לזחול, ללכת, לרוץ וליפול. היה עלייך להאמין ללא הוכחה מבעד לדחייה שפגעה בך, מבעד לקהות המבוגרים העצובים שלא ראו אותך. אז לא ידעת שנשמתם ישנה.
היה עלייך למצוא קצה חוט זהוב ולעקוב אחריו במעבה יער העולם. גם כשאבד לך החוט, המשכת ללכת בעקבות המנגינה החרישית שנשמעה לאוזנייך בין ריבוא הקולות המחלישים והמלחכים בך.
כך הלכת עד שהגעת אל השמאנית הזקנה – זו שלא קראה לך בשם. נפלת לזרועותיה הכמושות, היית איתה לאחת:
זו את!
את היא זו שקוראת לתינוקות בשמם, המברכת נשמות בבואן.
את היא זו הטווה ניגונים עתיקים המקלים על תלאות העולם ומרפאים את פצעי הלב.
עדיין קשה לך להאמין –
את היא זו שלה חיכית.
המורה, האם, האחת שבחיקה אפשר לנוח ולרפא כל מכאוב.
בכוח רצון גדול קמת והלכת מבית השמאנית הזקנה, להיות האישה הצעירה והמאירה שעודך. הסכמת לא ללכת יותר בבושה ובהסתרת מהותך, אלא להאיר גבוה את אורך כפנס המאיר לבבות.
ובלכתך מהיער לתוך העולם, הבחנת שאינך לבד. לאורך הולכות נשמות, הולכות ושרות.
