כשהייתי מביטה בשמים בארץ הרחוקה ההיא, הם היו משיבים לי רקמת מילים ותדרים. לא הייתה חשיבות למרחקים, רק הגשרים שחיברו בין הדברים נשאו משמעות. היה הכרח לקיים אותם. אלמלא הגשרים הייתי יכולה להתמוסס.
וכעת כשאני כאן אני חייבת להיזכר, מהר, באותה אמנות, כי אותו כוח שאז היה מקיים את הכל שב לידיי, והוא מבקש לחולל שוב את קסמיו.
עליי להיות מוכנה ולאחוז את כלי אמנותי בידיי: שוזר המילים, פורם האשליות, אורג הצלילים, מכוון המיתרים ומפתח החיים.
כל אחד מכלי אמנותי חיוני לקיים חיים במדבר. בארצי הרחוקה לא היו מספיק מים, רק הנהר הגדול היה נותן לנו חיים. אנשים רבים הוכו בחולי, רעב וצמא. בשושלת שלי ידענו את הדרך לארוג חיים בתוך תנאים פיזיים מאתגרים. היינו מביאים מהיקומים את אוושת הרוחות, את מי החסד, את חמלת השחקים.
כשאדם היה מגיע למבוי סתום ועדיין פעמה בו נשמת חיים, יכולתי להתיר את מיתריו ולארוג אותם מחדש בעזרת מפתח החיים. האדם היה עובר בשער החיים והמוות וזוכה לגאולה, לכאן או לכאן.
כך היינו מבצעים גם את החניכות למקודשים, אלא שאז החניך היה עובר בשער היקיצה – נבחר להתעורר או נשלח לשנת עידנים, אל גלגל הסמסרה הענק.
כעת מבעד לאלפי שערים חזרתי גם אני, עטופה חמלה רבה יותר אחרי אינספור כישלונות ואובדנים.
כשהייתי מביטה בשמים בארצי הרחוקה, היה לבי נמלא יופי הודיה. הייתי שרה ומשוררת לאופק ולפירמידות, למחול החולות ולמעוף הציפורים הגדולות.
והנה כלי אמנותי שוב בידיי, שוזר המילים, פורם האשליות, אורג הצלילים, מכוון המיתרים. בעזרתם אני מקיימת את חיי, מחברת את מיתרי הנצח אל גופי ההולך על האדמה. רק מפתח החיים נותר באדמת המדבר הרחוקה, הצליל שלו עוד מהדהד בי.
