זיכרונות מיוקטן
פרולוג יוקטן:
יש סיפור שהמתין מקופל בגנזך לבי, ישן ונם כתינוק בערסל עד לרגע המיוחל בו ייגאל מחלומותיו ויתחיל ללכת שוב באדמה.
ובכן הרגע הזה הגיע, וכך התגלה לי: טרם לידתי סיכמתי עם סביי וסבתותיי שאספר את ידע השמים באדמה. הסכמנו שלא יקשה עליי להיזכר בו, כיוון שהוא כתוב על עורי וחי בעצמותיי. ידע השמים הוא השיר שאני.
הסיפור שאספר טווי בין עולמות שלושה:
העולם האחד הוא עולם האדמה של המאה ה-21 בישראל. כאן אני אישה בת 44, מורה לקול, אמא לשניים. שמי הגר.
העולם השני הוא עולם השמים, ממד של אור ססגוני, בו הצלילים הם צבעים. זהו עולם של רטט מלא הוד, בו הזמן נע במעגלים והנשמות שרות יחד בתוך הנצח. את העולם הזה מנגנת האהבה האלוהית, והוא משפיע מאורו על עולם האדמה.
העולם השלישי הוא יוקטן. יוקטן הוא מקום אמיתי באדמת מקסיקו בזמן אחר. שם חייתי כגבר שזכה לכינוי אל גורדו, שמאן ומרפא בצלילים ובצמחים, אשר היה הקוסם המיטיב של הפירמידה הגדולה. בפירמידה היה פתח בזמן דרכו ניתן היה לעבור אל עולם השמים וללמוד וממנו הבאנו אוצרות רבים אל האדמה.
בסיפורי אני מבקשת להאיר את הניצוץ באותן נשמות אשר זוכרות – או כמעט זוכרות – את מוצאן הנעלה. סיפורי מבקש להפיח חיים בקורי החלום ולהעיר אותו לתוך המציאות.
כאשר נשמתנו החולמת תהיה ערה לחלוטין במציאות הארצית, העולם יחוג ממסלולו וינוע שוב לעבר השמים.
לתנועה הזו אנו ממתינים מזה עידנים.
Image credit: © Vasil Woodland
בזמן האדמה החיה
בכותבך את שהיה אי אז ביוקטן את מלפפת את חוט הזמן.
אין הזמן ליניארי באמת,
מה שהיה הוא שהינו הווה ונכתב
ואת הכותבת, הולכת שוב בזמן האדמה החיה
הולכת ובוכה מילים.
אל גורדו מספר על ילדותו ועל סודות הקול
כשהייתי ילד הייתי לומד מהזקנות של ההיכל. תמיד היו כמה – וואקיסו למשל, וגם קיטוהאיה, שהיו מנקות ושומרות על הפירמידה, ומתגוררות בחדרים הקטנים החיצוניים למשכן. אהבתי להקשיב לשירים שליוו את
מכתב מיוקטן
בלכתי באדמת יוקטן בזמן הנסתר בזמן, הייתי איש טמיר שעיניו יודעות ולבו רענן. אז היו רגליי הולכות קשת וענן, אז הייתי שר מנגינה ססגונית המחברת עבר לעתיד, ושם נולדו שיריי
מרחב השמאן
מרחב השמאן לאט לאט את חוזרת אל נופי עצמך נזכרת באדמת לבך בה כף רגל לא דרכה מעולם אל המקום הלא מוכתם שם המים, הצלילים ושמחה בלתי הפיכה מפכה. את