כשנגמר המקום במחברת החניכה שלי ידעתי שתם זמני בבית הרחמים. הגיע הרגע ללכת ללמד את שלמדתי, וברחמי זרע הידע המקודש.

אין הכוונה לתינוק, יקיריי, אלא אל גוף הידע שהוענק לי במקדשים. את הידע אני נושאת ברחמי ולמדתי להוליכו בגופי הפיזי ובגופיי המעודנים. כעת רק נותר לי לקחתו אל עולם האדם.

חששתי מהיציאה מהמקדשים, אבל זו הייתה התוכנית שנקבעה מראש. לא נועדתי להישאר לכהן במקדש אלא להביא את האור השקט של הלילות אל הימים.

שם במקדשים, בבתי הנשים שלנו, היינו כמו ברחם גדולה. מים זורמים ודממה עטפו את קולותינו השרים יחדיו. הייתי בטוחה שם, מוגנת בקורי רוך ואהבה.

מורתי אמרה לי: את הנך הרוך והאהבה, אין אלה איכויות חיצוניות לך. קחי אותן ברחמייך, והם יגנו עלייך מפורענויות העולם וישפיעו טוב ממך והלאה.

הרחמים הנאמרים ברבים אלה כלי הידע של האישה. רק הרחם הראשון הוא איבר פיזי, ואחריו הרחמים המתקיימים בגופיה האחרים – הרחם הרגשית, הרחם היודעת, הרחם האנרגטית, רחם הכוכבים. כמו סידרה של תיבות תהודה, מהדהדות הרחמים ידע ואור ונושאות את מתנותיה.

הרחם של האישה הוא מסדרון החלימה שלה. כשהיא יוצרת למסע ברוח, היא עוברת דרך שערי הרחמים, מרחם לרחם, עד לשדה הכוכבים ומשם לממדי הנצח.

בבית הרחמים היינו שרות את שירי המסע והשיבה של החולמת, את שירי הדם והידע של האישה, את שירי הלידה והיצירה.

בלכתי, נתנה לי מורתי שקיק ובו 3 זרעים. זרע הצליל, זרע האישה, זרע הלבבות. את זרע הצליל בלעתי למען יישא קולי את האור, כיוון שהייתי משושלת הכוהנות השרות.

משם הלכתי אל הכפרים, ללמד את הנשים את סודותיהן, להזכיר להן את הרפואות שלהן, ולהראות להן את הדרכים העתיקות. לא ידעתי שאני הולכת בעידן הסוף, ושמעתה והלאה נשים כמוני ייקראו מכשפות, יעונו, יוקעו, יישרפו על המוקד. ללא רחמים.