"אני מכירה את עינייך. משחר הזמן. כן, משם, מעברה השני של האש. אז שרנו יחד מדי ערב, כל השבט. מרק התבשל, ילדים צנחו זה אחר זה לשינה מתוקת-כוכבים. מישהו אולי ניגן, והקולות עלו עם עשן המדורה והשתלבו זה בזה. היה חמים ברגליים ופשוט בלב. אני זוכרת אותך גם ממקומות אחרים. פעם גרנו בכפרים רחוקים בהרים, אז צעקנו זו אל זו מכפר לכפר, והרוח נשאה את קולנו. היינו רחוקות – גרנו משני צדי ההר, אבל לבבותינו היו מאוחדים. היינו אחיות בנשמה, וכשקראתי לך בואי מעבר לנהר, ירדת במשעולים מכפרך ועלית לכפרי. ועוד, מערים מאובקות, היינו פרועות ושיכורות, הגברים שרו ותופפו על שולחנות, את רקדת ואני שרתי כמו מטורפת, שרתי עד שלא היה לי קול, צחקתי עד שלא היו לי דמעות. חיים שלמים מקופלים בנתיבי הקול, חיים רבים, אישה אחת רקומה בהם במחט מדויקת: תמיד חותרת להישמע, תמיד בחיפוש אחר אחוות הלבבות, אחר אחים ואחיות שלבם פתוח…"
Image credit: © Tamara Adams
