תמיד כשניגן היו עיניו הצלולות של איטמר פונות פנימה. הן היו פקוחות אך לא ראו את המתרחש סביבו בעת שישב בשוק המקורה של שיראז מנגן מהלכי מקאם בטאר. נשמתו לא שעתה לרעש ולהמולה וגם לא להמון שהיה מתקהל ומאזין לו. כל-כולו חיפש, מיום שהחל לשאול שאלות על טיב העולם, בגיל חמש או שש לערך – אחר מענה לחידה אחת.
מהי המנגינה שתעצור את הזמן? שאל איטמר את אביו, שהיה גם הוא נגן טאר. בכפרו של איטמר הסמוך לעיר הנאווה שיראז, היה המקצוע המשפחתי עובר מאב לבן. אביו של איטמר לימד אותו את כל הסודות שידע – סודות הפריטה והצליל ודקויות הנעימות של המקאם. אבל האב התייחס בביטול לשאלותיו המוזרות של איטמר. והילד המוכשר והחקרן למד להצניע את שאלותיו ואת דיבורו, והיה לנגן מחונן ושתקן. סערות נפשו ומתיקותו, עצבותו ומחשבותיו, כולן נותבו לצלילים שהיה פורט. והנעימות העתיקות עלו ממנו ברצון ובכנות, כאילו הוא עצמו חיבר אותן ברגע זה.
למעשה, האנשים שחלפו בשוק הושפעו עמוקות מהנגינה שלו. עבורם, הזמן אכן היה מאט מהלכו ועוצר. הם היו נעמדים סביבו ושוכחים את עיסוקיהם ואת מטרתם, שוקעים בצלילים. משנתעוררו משרעפיהם היו רובם זורקים פרוטה לרגליו, לעתים גם כסף רב. אבל איטמר לא התעניין בזה במיוחד, הוא היה קשוב רק לצלילים בחפשו אחר הניגון שיעצור את הזמן, ואת הכסף שאסף היה מביא בסוף היום לאמו.
יום אחד עצרה לידו נערה לבושה בצניעות ובאצילות, בגדיה היו עשויים בד אפור חלק ואיכותי. כשהצלילים עלו לעברן והקיפו אותן בקסמם שכחו היא ואמתה שהן מחפשות בדים ואביזרים לחתונתה הקרבה. העלמה עמדה בתוך החלל שנפער בזמן ובהמולת השוק, והקשיבה עמוקות לנגינה. איטמר כמובן לא הבחין בה. אחרי כמה דקות, מצא איטמר את עצמו שלא כהרגלו מתבונן בנעשה סביבו. להרף עין, קרה הדבר שאותו חיפש כל חייו. העיניים האלה, שמבטן השחור-סגול היה כגון לבו של היקום, עצרו את מהלך הזמן. איטמר המשיך לנגן אבל לראשונה אי פעם הוא חייך בזמן שניגן. הנעימה שעלתה מהטאר הייתה מתוקה ונצחית, הנעימה של ביאטי שיראז, היפה בסולמות – יפהפייה ומושלמת כמו העיר עצמה, כמו העלמה ועיניה.
מאותו יום נתקף איטמר בחוסר נחת, ניגוניו נעשו תפלים בעיניו. הוא החל לחפש בכל מקום ובכל רגע את זו שעיניה עצרו את מהלך הדקות. הוא חשב שהיא, שיופיה עצר את הזמן, מוכרחה להיות אהובתו, ושאם יהיה לצדה נשמתו תמצא סוף-סוף השראה ומרגוע.
איטמר החל לשאול עליה את הסוחרים בשוק, וגילה שהיא בת המלך שהוסתרה מעיני האנשים עד כה, ושמה כשם העיר, שיראז. לבו נפל בקרבו כשהוא שמע שחתונתה עם האדם שיועד לה מילדות עתידה להתקיים בעוד חודש. לראשונה בחייו איבד איטמר את החשק לנגן ובצר לו, הלך לבקש עזרה מידעונית אחת בשוק.
"השאלה היא מה מבוקשך האמיתי," אמרה הידעונית, קולה ישיר ומיטיב. "אם רק משאלה אחת תוכל להתגשם – מה תבחר? לקבל את הניגון שנולדת כדי לנגנו, או את האישה שאתה אוהב?"
איטמר השפיל את עיניו שדמעות עלו בהן. מבטה הנוקב של המכשפה חורר את לבו והותיר בו רק אמת. "את הניגון," לחש.
"צא מהעיר, נער. לך לוואדי שבפאתי החומה. לך לעומקו כברת דרך, עד שתראה מימינך סלע אדום ולמרגלותיו צמחיה צפופה. מאחורי הצמחים ולמרגלות הסלע תמצא מערה נסתרת. כמעט איש מלבדי לא יודע על קיומה. היכנס לתוכה. שם תמצא מענה לשאלה שאתה שואל כל חייך. ומי יודע מה תביא לחיקך התשובה."
*
היה זה אביב חם בשיראז. למחרת הביקור אצל הידעונית השכים איטמר והלך אל מדבר, אל הוואדי שמחוץ לחומות העיר. ירגזי שר במקאם סיגה, שני טונים של געגוע וצליל אחד של חופש.
הוא הלך כאן פעמים רבות כשרצה לשתות מדממת המדבר, אולם מעולם לא הבחין במערה הנסתרת למרגלות הסלע האדום. היה זה בדיוק כפי שתיארה המכשפה הזקנה – בסבך נחבאה המערה, קרירה עמוקה וחשוכה.
איטמר העמיק לתוך המערה, עוד ועוד לתוך האפלולית. ככל שהתקדם פחת האור וגבר הצליל. צליל מופלא היה במערה. צליל שמילא את האפלה בנגוהות. איטמר לא האמין למשמע אוזניו. קרה בעבר שצלל לעומק של ניגון והיה שם את המקום הזה, בו הצליל הופך לאור מלכותי, זהור. אבל כאן זה היה ממשי. ובעצם, ההבדל בין ממשות לבין העולם שבלבו לא התקיים כאן בתוך המערה.
הצליל הפלאי עלה מתוך האדמה, ככל שהתקרב למקורו גילה איטמר שיש שם נביעה של מים – אבל הצליל שנפתח והתגוון במהלכים סביבו לא היה רק צליל המים. היו בו כל הצלילים כולם. והמערה שרה.
איטמר נכנע. הוא נשכב על גבו על האדמה וצלל לתוך המוזיקה. המוזיקה נכנסה לכל נימי גופו וניגנה בו ברוך ובעדנה. פורמת את כל השאלות ואת כל המכאובים. המוזיקה שטפה את נשמתו וסיפרה לו את סודה. לא היו מילים במקום הזה, ולא זמן.
אחרי נצחים הרגיש איטמר משהו. הוא נזכר בשמו. הוא נזכר שהגוף השוכב – אחד עם האדמה – הוא גופו. הוא פקח את עיניו לאפלולית והקשיב. מעיין פכפך לצדו. המוזיקה שהייתה שם קודם נדמה. הוא נזכר שהוא נגן טאר משיראז והרגיש שקר לו, ואולי כבר ירד הלילה.
ואז איטמר הבין. הוא מצא את הניגון שעוצר את הזמן, אותו ניגון שאין לו סוף והתחלה, ובו כל הניגונים כולם. בכי עצום פילח את גופו וטלטל את נשמתו. מבוקשו נענה.
ומה כעת? כעת להתעשת. הוא הניח את ידו על הסלע הקריר והלח, להרטיב את מצחו, ונגע בחפץ קשה. הייתה זו טבעת. ללא מחשבה הניח איטמר את הטבעת בכיסו, ומיהר לצאת אל הדמדומים, חזרה אל ביתו. באור האחרון הספיק איטמר לראות שהטבעת היא טבעת של אישה, ענוגה ומסוגננת. הטבעת נשאה סמל עתיק ובמרכזו אבן ספיר.
*
מקץ שבוע לבש איטמר את מיטב בגדיו הפשוטים, והלך אל הארמון לחתונתה של שיראז היפה. לא היה עוד כל פחד בלבו, וגם העצבות נעלמה מאז אותו יום במערה. יהא אשר יהא, חשב. בכיסו הייתה מונחת הטבעת.
בארמון נערך משתה גדול שכינס את כל תושבי המחוז. כנהוג באירועים אלה נערכה גם תחרות בין האשוקים, מספרי הסיפורים, וכן תחרות מנגנים. איטמר נרשם.
התחרות החלה, משפחת המלך ישבה במקומה, וביניהם זהרה כאבן ספיר שיראז, הנסיכה ששמה כשם העיר. איטמר נותר עומד בין הצללים מאזין ומקשיב למספרי הסיפורים לנגנים, ובעיקר ליופיה של זו שבעיניו הייתה אהובתו.
כשהגיע תורו, ענד איטמר את הטבעת על אצבעו הקטנה, והחל לנגן. ברגע שהטאר היה בידיו והטבעת על אצבעו עזבו אותו כל המתרחש בחוץ, כל המתח והערגה אל שיראז, גם התקווה לזכות בה באורח פלאי כלשהו.
הניגון של אינות הזמן מילא את כל נשמתו, והוא החל לפרוט ולשיר את הצלילים ששמע. נדמה היה שקולו שר בכמה קולות, ושהטאר מנגן כמה שכבות של מנגינה במקביל, הצלילים העיליים שלה רטטו והקיפו את איטמר ופרצו דרך אל לבבות המאזינים. דממה עמוקה השתררה ורק נגינתו ונעימת קולו מילאו את חצר הארמון.
וכמו במערה, ברגע אחד פג הקסם והניגון הסתיים. איטמר ניגן את הצלילים האחרונים, הדועכים כדמדומים, של המנגינה ופקח את עיניו. המשתה קפא על מקומו. הזמן אכן עצר מלכת. איש לא זז ולא נע. איטמר סקר בתדהמה את אנשי המשתה שכמו הפכו לאבן, עד שהבחין בזוג עיניים אחד פקוח וער מתבונן בו מלב היקום. שיראז.
"אמור לי נגן, היכן מצאת את הטבעת שלי?" קולה היה עמוק ומלודי וחצה את החצר עד אליו.
איטמר קם ממקומו, הסיר את הטבעת והגיש לה אותה.
שיראז לא לקחה את הטבעת. "במערה שבה אין זמן," השיב.
"שם למדתי עם מורתי כל שאני יודעת. כששמעתי אותך מנגן בשוק, זיהיתי בצליליך את הנביעה אשר בנשמתי, אותה נביעה שצליליה ממלאים את המערה."
"מי היא המורה שלך?" שאל איטמר.
"היא הייתה אומנת שלי וגורשה מהארמון, מסווה עצמה כמכשפה. אביה היה שייח' סופי והיא למדה ממנו את כל מה שידע, ומילדותי לימדה אותי את הידע הזה – שירה, ריקוד ותפילה לאחד. הסמל שבטבעת הוא סמל האחדות שמעבר לזמן."
"ועכשיו שהזמן עצר, האם תבואי איתי?"
"אבוא. מיום שניגנת בשוק היו כל מחשבות לבי נתונות רק לך." אמרה שיראז ובחיוך שקט וקורן והגישה לו את אצבעה.
איטמר כרע לרגליה וענד לה את הטבעת. ריקוד התחולל באוויר, ציפורים התקהלו ועטפו בשירן את הזוג.
והם הלכו משם אל הניגון המופלא המתחיל בסוף המקאם.
