היא נולדה עם שיער שחור לבן. בעולם האש והקרח שלה היה זה סימן ידוע מהרוח לאלה שנבחרו לשאת את דברה. אלה היו החצויים – השייכים לשני צדי המעטה. כאן איש לא הכיר את הסימן, וגם לא את צבע העיניים – כסף, שסיפר על השושלת ממנה הגעת. כך היו עיניהם של מוליכי הצלילים והתדרים, הגילדה שלה.
בעולם ההוא, לא הייתה משמעות כה רבה ומרתיעה למעבר הגלגולים. ההתגשמות הייתה רצף של התנסויות ושער הלידה והמוות היה מקום חשוב שעוברים בו לפי הצורך להתחדש ולהתעורר.
כאן מסתבר שהשער הזה הוליד הרבה פחדים ואמונות שווא. על בני ארץ נגזרה שיכחה מוחלטת בכל מעבר בשער. כמה נורא, חשבה מוריאל כשכבר היו לה מילים בראשה. כמה נורא לשכוח. אני לא אשכח.
היא לא שכחה. כשדיברה על הבית איש לא הבין אבל היא ידעה שעליה לשאת את הזיכרון. הרי שערה שחור-לבן ועיניה מהכוכבים. היא תספר.
אז הנה, אני מספרת. יש כתב סתרים על עורכם בשפת אור. כל הווייתכם היא ספר חי, כרך מפואר בספריית התדרים.
וזו ההזמנה: קראו בו.
Image credit: © Amanda Clark – Earth Angels Arts
