קודם נולדתי ביוקטן והייתי גבר. השמים כאן קרובים לאדמה, והאדמה שרה. הפעם גדלתי בישראל בתור אישה, ואני מחפשת את השיר הזה שבא מהאדמה שהיא אמא שלי. אני תמיד רוצה הביתה. הבית שלי נשאר ביוקטן, אבל הוא תמיד גם בתוכי, וזה מה שאני צריכה לגלות.
ביום שבו הגעתי הייתה סופה איומה. השמיים בכו, וגם אני. למשך שלוש שנים זהרו עיניי באורם הכסוף של הכוכבים. בהדרגה למדתי להסתיר את מבטי האמיתי. באתי לזמן קצוב, אני אמות ביום חמישי אחד במאה ה-21.
אצלנו פועם הזמן במעגלים, נולד ונברא בכל רגע. אין שכחה. ואילו כאן הזמנים קצובים וקוויים. איש אינו זוכר מי הוא. אף אני כמעט שכחתי. באתי לכאן כדי ללמוד דבר מה. באתי כיוון שהותרתי כאן דבר מה פעור, פצוע, ורק כאן אוכל לחדש את שלמותי, ולחזור אליכם, אחיי מן הכוכבים, עם הידע הדרוש.
משימתי הנה זו: לחבר את הקו והמעגל. כדי לעשות זאת, עליי להניח לשניהם להתקיים בו זמנית, בלי להיכנע לכוחו של הקו, ובלי להיסגר בתוך המעגלים. הדרך לעשות זאת היא התמסרות לבני-האנוש.
בפעם הקודמת שניסיתי לעשות זאת אירע דבר מה נורא. כנהוג, נמחקו פרטיו מזיכרוני. אני אך יודעת שלבי האנושי נשבר, ולבי הטהור נסדק. עודני נושאת את הסדק, למען אזכור את סבל האדם.
דרכי היא דרך ההרמוניה, המתבטאת כאן בשיר ובריקוד. כאשר איני עוסקת בפעולות אלה, שעבורנו הן הקיום, וכאן הן מכונות "אמנויות", שכחת העולם האנושי מתפשטת בקרבי.
כאן, יש לנשמות מעטה של בשר. את ההרמוניה חווים כאן דרך המעטה הזה. שלא כמו מעטה האור שלנו, הבשר איטי ועצל, תובעני וקשה קליטה. לא קל להפעים אותו בתדרי האור הבהיר ממנו אנו ניזונים. לעתים קרובות, אני מתקשה לקבל את העובדה הפשוטה שעליי לפעול בתוך המעטה הזה, המכונה "גוף".
בינתיים אני מתחזקת. שנים של התנגדות להיותי בגוף הולכות ומסתיימות. סוף-סוף הנני מתגשמת ברוחי כאן על-פני האדמה, מתחילה לקבל את חוקי המשחק הנהוגים כאן.
מעתה בסיפורנו, אכתוב מתודעתי הארצית. כפי שהמליצה המועצה, זה הדבר הנכון לעשותו: לדווח את קורותיי כבת אנוש בעודי נושאת בקרבי את זכר מוצאי הנעלה. אם אוכל לעשות זאת, ולו ליחידת טקסט מוגבלת, תגבר יכולתי לעשות זאת בחיי כאן.
כשהייתי בת חמש נפצעתי באגודל ידי הימנית. בשרי נחשף. הייתי מזועזעת כולי. עד אז מעולם לא ראיתי מה יש בתוכי, וחוויתי אך תחושות ורגשות, מחשבות וזהות – תודעה. לראשונה ראיתי ממה אני מורכבת מבפנים. בכיתי לא כיוון שכאב לי, אלא מחמת הפתיעה, האכזבה ואולי התחושה המקדימה של הסבל הצפוי לי כבשר ודם.
באותו זמן הייתי רוקדת את הקו והמעגל לעתים מזומנות. נראה היה שהקהל שלי לא הבין לאשורה את מהות המופע שלי, וזכיתי במחמאות ובשבחים מהמבוגרים שסביבי, למורת רוחי. ראיתי שהם רואים בי אישיות ולא קולטים את המסר שביקשתי למסור. נחלתי עוד ועוד אכזבות מסוג זה, עד שהחלתי לסגור בתוכי את המתת שרציתי להביא דרך גופי. התכנסתי במחשבות, ומשכתי סביב גופי ורגשותיי את שמיכת הזוהר שבתוכי. אותו זוהר שביקשתי להקרין, הפך למגן שלי בפני העולם. איבדתי מגע של ממש עם בני האדם.
למרבה הצער, כאשר ישות נסגרת בתוך עצמה, היא נסגרת אף בפני עצמה בהדרגה, וברבות השנים, בניסיון להימנע מכאב בשר ודם, איבדתי את היכולת לשכון בתוך גופי ורגשותיי. שכחתי מי אני.
כשכבר הפכתי לאישה פגשתי בנסיעה ממושכת באוטובוס, זוג עיניים מהבית. זיהיתי אותו מיד. הפגישה איתו הייתה תחילת הדרך חזרה אל עצמי.
לאחר פגישתנו הפכנו ליחידת לימוד – בני-זוג. הוא היה נכון מאוד ללמוד ולהתפתח. חיינו בקהילה של נשמות עדינות ומפותחות, והחוויה של טוהר כזה סביבי הציפה בתוכי את הכאב שהתמצק לגושי קרח על לבי. עוד לא יכולתי לאהוב, אבל למדתי לכאוב שוב, מכל לבי.
מוריי הגדולים ביותר לריקוד החיים עלי אדמות היו הגברים שקשרתי עמם קשרי אהבה. כיוון שנשאתי בקרבי כל-כך הרבה כאב, מחיי אלו ואף מהקודמים, קשרי האהבה שניהלתי היו רוויים בכאב זה. דבר זה כבר אינו נכון, אך מוטב שלא אקדים את המאוחר…
(עד כאן, קטע מהדו"ח, לעיונכם)
