פעם ראיתי איש קדוש. נגיד שזה היה בהודו. הוא ישב מולי כמעט-עירום וזוהר, האור בעיניו פתח בפניי ממדים.
נראה שהוא היה נזיר, אבל נזיר שהותרו נדריו.
“הנשמה המקודשת אינה זקוקה כבר לתבניות,” הוא אמר ללא מילים.
ראיתי בו את החירות שמאפשרת ידיעה. לא היו בה מילים, היו שם שמחה ושובבות.
האיש הקדוש היה צעיר ויפה ובאותה מידה יכול היה להיות זקן. לא היה גיל בהווייתו. הצורות השתנו לנגד עיניי. ראיתי אותו שוב עטוי בגלימות, אבל לבוש בדמותו האמיתית.
“היהלום אינו מוסתר מעיניים שנפקחו.”
– “אני מבינה למה אתה מתהלך בפשטות ,” אמרתי לו.
“זה פשוט באמת,” הוא אמר. אין מה לסבך את זה.
– “כן, אבל אתה איש קדוש. בוא רגע נשהה שם.. אני רוצה להבין”
“הקדושה היא כמו העפר. אין הבדל. הכל פשוט, אהובה.”
