בארצות הים הרחוקות, גר קוסם לבדו באי קטן עטוף ביופי. האי היה ירוק וסלעיו משוננים, והוא תמיד זכה לביקוריהן של ציפורים מיוחדות שמנגינותיהן מספרות על ארצות רחוקות. הן באו לשתות מהאגם המתוק שבלב האי ולנוח בדממה שבו.
יום אחד הגיע לאי ציפור מיוחדת במינה, כחולת נוצות. היא שרה מנגינה שנגעה עמוקות בלב הקוסם, ובאה אל חלונו לעת ערב. כשהשיר הסתיים, האיש, דמעות בעיניו, הביט בציפור בקרני השמש האחרונות. היא השילה את נוצותיה והפכה לאישה ששערה כחול-בוהק ועיניה כוכבים.
לבו של הקוסם יצא אל אשת הציפור. לבו ידע שהוא אוהב אותה יותר משאהב את הים, יותר משאהב את השמש, יותר משאהב את הכוכבים ויותר משאהב את בדידותו. אבל כל זה טרם נודע לו.
אשת הציפור נשארה עם הקוסם באי השקט שלושה ימים ושלושה לילות. בלילות הוא אהב את מתיקות גופה האנושי הדקיק, ובימים הייתה האישה עוטה נוצותיה ועפה בשמי האי, שרה את שירה הקסום.
אחרי שלושה לילות של אהבה, אשת הציפור הייתה צריכה לחזור לארצה הרחוקה.
"בוא אליי," היא אמרה לו לפני עלות השחר. "בארצי יש טירה קסומה ובה תוכל לחיות איתי. אחרי שתחצה את הים ותגיע אליי, נוכל לחיות כאיש ואישה ולא כקוסם וציפור. נוכל להיות יחד בימים ובלילות, ולשיר יחד את יופיים של הכוכבים ושל הים, של השמש ושל הבדידות."
אשת הציפור הוציאה מכיסה שקיק מוזהב. "כאן יש 13 כוכבי-דרך. הם יאירו את לילותיך, ויורו לך את הנתיב. השתמש בהם רק אם תשכח, או אם יכאב לבך מאוד, וגם אם תטעה בדרך."
לפני שהספיק הקוסם לענות, נולד הבוקר והאישה התכסתה נוצות ועפה מבעד לחלון הפתוח.
אשת הציפור עזבה את האי והקוסם שב לבדידותו. הוא הלך לאגם המים המתוקים שבלב האי ורחץ בו. המים היטיבו איתו אבל לבו נשאר עצוב. הוא הביט בשמי הלילה היפהפיים, אבל לבו התגעגע לשירתה של אשת הציפור. הוא צייר אותה בדמותה האנושית, והניח את הציור בכיס חולצתו.
יופיה הלא-ידוע המשיך לקרוא לו מעברו השני של הים, קורא לו להיות משהו חדש, לעוף, להיזכר במרחבי קסם שפעם היו שלו.
הקוסם הכין את סירתו הקטנה ויצא לדרך. על לוח לבו דמותה של אהובתו, אשת הציפור, ובכיס גלימתו שקיק של כוכבים.
בעברו השני של הים, עלתה אשת הציפור למגדל שבטירתה. היא התעטפה בשתיקה והפסיקה לשיר. לבה היה עצוב, והיא לא זכרה למה. אחרי ימים, ושבועות, וחודשים של דממה, אשת הציפור הביטה בירח ובכוכב שעלה בשמי הערב, והתחילה לשיר.
קולה הזכיר לה הכל. היא נזכרה באהבה שהיא ידעה מעבר לים. המסע מים אל ים היה תמיד מסע של שיכחה. כשהיא הפכה לציפור היא הייתה חסרת זיכרון אנושי, ובשובה, הייתה משילה את הנוצות ואת הזיכרונות. אבל הפעם היה עליה לזכור.
היא נזכרה שבארצות הים היא יודעת אהבה אמיתית. שם היא ציפור, ויש לה אהוב. לבה ידע גם שהוא בדרך אליה עכשיו, מעבר לים. באותו רגע נצנץ כוכב בשמי הערב מעל לים הסוער. אשת הציפור נרעדה. היה זה אחד מכוכבי-הדרך שהיא נתנה לקוסם.
נוצות החלו להיפתח בגבה, היא נכנסה לתוך שינוי צורה – הפעם היא הפכה לתנשמת, ציפור לילה, זו היודעת לעבור בין עולמות ולחולל את הבלתי אפשרי.
האישה-תנשמת עפה אל הים, בגוף אישה וכנפיים לבנות וגדולות. היה זה חורף מושלג ונוצותיה הבהיקו כמו משטחי האדמה הרחבים המכוסים פלומה צחורה. השלג הגיע ממש עד קו החוף. היא מילאה את ריאותיה ועפה לעבר הגלים הגבוהים ומעליהם אל השמים.
היא עפה בתוך הסערה, כשרק צליל האהבה מנחה אותה, עוד ועוד, עד לסירה הקטנה המיטלטלת ברוחות. שם נמצא הקוסם, שוכב על הסיפון ועיניו עצומות ומכוסות דוק של קור. תלאות המסע הכניעו אותו. הוא עבר את מיצרי הפחד, ואת צוקי האמונה, לילות של געגוע הביתה למים המתוקים, וימים של בלבול. היה זה הכוכב ה-13 שהוא שלח בתקווה אחרונה להגיע לחוף. הוא שלח את הכוכב אל השמים ושחרר אחיזה בתפילה לנס.
סערה אפפה את הקוסם, אבל הפעם הייתה זו סערה של נוצות לבנות ורוך וחום. אשת הציפור עטפה אותו בחיבוק נוצות. היא הייתה ענקית עכשיו, גופה גוף אישה, שערה הכחול נהיה לבן כשלג וכנפיה צחורות ורכות.
עיני הקוסם נפקחו, מאירות ככוכבים, "אהובתי, באת. סוף-סוף באת."
מתחת לכוכבי הזוהר, הם נזכרו בכל רזי אהבתם – אלה שהתגלו להם באי השקט ועוד הרבה לפני כן, בעולמות רחוקים. הם נזכרו בבית האחד שבלב היקום ממנו שניהם הגיעו לארצות הים ולאדמת השכחה. והסערה נרגעה לצליל אהבתם.
בבוקר, לשניהם היו כנפיים, וגוף, ולב אחד שמח ועיני אור. והסירה הקטנה הגיעה אל החוף המושלג.
