"את האחרונה בשושלת, אין לך ממי ללמוד," אמר לה הזקן ברוך, "אין עוד מסוגך מארצותינו. אבל יש מי שמלמד אותך. יום אחד תלמדי להסתמך על סוג ההוראה הזה – שכן לימוד אמיתי נעשה באין רואה ומאפשר ללומדת להצית את אורה באפלה ללא עזרת פנס. ומי שעושה זאת מציתה אור גדול לכל אלה שיבואו אחריה."
"לשם כך נולדת וזו הסיבה שאיבדת את מלבושך. איש אינו מקבל משא שאין ביכולתו לשאת. כאשר תדעי זאת באמת – תלכי בגו זקוף וניגונייך יחממו את לבך."
בת-ארגמן קיבלה את דבריו בשתיקה דואבת, שילמה לו כנהוג בצרור עשבי מרפא שקטפה בדרך, והלכה משם.
היא הייתה האחרונה. המג הזקן חתם בזאת את הגולל על תקוותה שתימצא לה דרך קלה מזו שראתה סלולה לפניה.
בעולמה לא היו עוד אורגות ללא מלבוש, ואילו היא נאלצה שוב ושוב להופיע בשווקים ובכיכרות – לבושה כאחת הקבצניות.
כשהייתה ילדה איבדה בת-ארגמן את המלבוש שאמה ייעדה לה. הוא כבר היה כ"כ עתיק, ועבר מדור לדור בשושלת אורגות הצלילים שהשתייכה אליה,
אבל בת-ארגמן מעולם לא ידעה לשמור על דברים – כך אמרה לה אמה. יום אחד כשרחצה באגם, הותירה את המלבוש מונח בשמש ושכחה אותו שם.
כשחזרה לחפש אותו למחרת גילתה כי חרקים קטנים כרסמו בו חורים, וכשנגעה בו התפזרו כל המנגינות בלחישה דקה. היה לזה צליל איום ונורא – כמו המוני מיתרים שחוקים שפוקעים בבת אחת. הנורא מכל היה שכשזה קרה, הרגישה בת-ארגמן שמיתרי לבה הם שפקעו.
זמן קצר לאחר מכן, ולפני שזכתה ללמוד את מלאכת אריגת הצלילים, הגיע השיטפון. לאחריו – כל שנותר לה היה נול הצלילים שלה, ומיתרי לבה. איך לחבר בין השניים זאת לא ידעה.
"זרוק מטבע לקבצנית, ראה כמה יפה היא שרה."
"אמא למה אין לה מלבוש?"
"מה את אורגת, חסרת המלבוש? משהו שיחמם אותך בימות הקור?"
כמה לעג. כמה לעג מדי יום.
כשבת-ארגמן הייתה הולכת לישון, היא הייתה מתעטפת באריג המנגינות הדקיק שהצליחה לטוות לעצמה באותו יום, והרגישה מעט טוב יותר, אך עד הבוקר היו אדי החלומות וצינת הלילה ממיסים אותו, כך שההקלה הייתה רגעית. קרני הבוקר הזכירו לה כמדי יום שחסרת מלבוש היא, ולכן מלאת בושה.
היא ידעה שקולה הוא מהענוגים מהקולות, אבל בעולמה לא היו עוד אורגות צלילים. רק היא ידעה אמנות זו, וללא אמהותיה ואבותיה – לא הייתה כל מסורת להשתייך אליה, לא היה דבר להישען עליו מלבד הכורח לשיר כדי לחיות.
היא ניסתה גם לצאת מהנתיב של אורגת חסרת מלבוש, אך ללא הועיל – וכי מה יכלה לעשות? להינשא לא יכלה – מי היה לוקח לו אישה מוזרה שכמותה, חסרת מלבוש ומכוערת , שהדבר היפה בה ביותר היה קולה. ולעבוד – במה? היו שנים בהן יצאה עם האיכרות לשדות, אך הן היו חסונות, והיא הייתה מועדת. ידיהן היו מחוספסות – ושלה היו ידי נגנית ענוגות. נדמה הייתה שלא תצלח למאום מלבד ייעודה הבודד.
כמו שאמר לה המג – המשא התאים בדיוק לכתפיה – שאמנם היו שחוחות אך רחבות, ולעיניה שלמרות הבושה שבהן היו עזות מבע. כל תו מתוויה ביטא נאמנה את השילוב הזה שהיה היא עצמה – חוזק אינסופי, ידע קדום ובושה צורבת.
היו בארצותיה מוזיקאים. הללו היו הולכים בדרכים – זקופים ונערצים. כמה הרבתה להתקנא בהם. הם היו מיומנים בכלים שונים, שמרו בזיכרונם אינספור נעימות ויכלו לזמר אפוסים שלמים. כולם היו גברים, כולם נראו לה בטוחים בעצמם, קורנים, חביבי הקהל. תמיד היה להם מה לאכול, היכן לישון, ועם מי.
האורגות נשכחו מלב זה מכבר. בימים העתיקים – כך סיפרו לה הסבתות לפני השיטפון – היו האורגות בעלות הכוח. אז עוד זכרו הכל כי מעשה אריגתן הוא שמקיים את קורי המציאות. האורגות ידעו לנגן בקשת על קורי העולם. הן ידעו לייצר מן הנול שלהם פיסות חיים שלמות, וכך לתקן תיקונים, לרפא מכאובי נשמה וגוף. הן ידעו לנגן בגופי הצליל של האנשים.
בעת ההיא החזיק כל מלך אורגת בחצרו – שכן השליט הנבון האזין לניגוניה של האורגת – שחיזקה את לבבו והידקה את מהותו, וכך סייעה לו למלוך בתבונה.
בכל כפר הייתה אורגת – שאליה היו באים האנשים כדי להירפא. היא הייתה מותחת את ידיה, מתווה תנועות משונות, רוקדת כשבויה בחבלי קסם ומזמרת מנגינות מעולמות אחרים, והאנשים היו נרפאים.
חלק מהאורגות ידעו לנגן בכלי הנגינה של המוזיקאים, אבל הן מעולם לא התמקדו בלימוד נגינה.
"אז מה הן למדו???" בת-ארגמן חזרה ושאלה את המג.
"את תגלי בעצמך. אבל הלימוד שלהן – זאת אוכל לומר לך – היה בראש וראשונה בחדרי הלב. רפאי את לבך בת-ארגמן, וכל הידע שמוטבע במנגינות שלך יתגלה לך."
בת-ארגמן לא התעודדה כלל וכלל. לבה היה אגם של כאב, איך תצלח אותו אי פעם?
"אמי הייתה אורגת מילים," אמר המג. (היא הורישה לו את הרוך שבקולו, חשבה בת-ארגמן)
"הראי לי רגע את הנול שלך," ביקש.
"אומר לך עוד דבר:
הנול שלך הוא נול של סליל כפול,
כנראה שמלבד צלילים את אורגת גם מילים.
כתבי את סיפורך – הוא ירפא את לבבך,
שירי את צלילייך ובעזרתם תלמדי לצלול באגמי לבך.
צאי אל המדבר, בת-ארגמן,
שם תתחילי לרפא את עצמך, לארוג את יקום מהותך."
