בזמן האדמה החיה

האדמה ביוקטן הייתה ערה כשהלכתי בה

הייתי שומעת את קולה למגע פסיעותיי.

האדמה ביוקטן הייתה שרה

שירה היה מניע את רגליי.

האדמה ביוקטן הייתה מספרת את הילוך השמים,

משקפת נאמנה את מצולות הכוכבים.

כשהלכתי באדמה הערה של יוקטן

הייתי הידיעה החיה

אותה באתי לעורר עכשיו כאן

בספירלת הזמן.

באתי להזכיר לגופיכם המנגנים את שלמותם,

לפתוח בכם את המנגינה שבראה אתכם,

לספר שבכל אחד ואחד מאיתנו שרה האדמה שיר אחר.

סבתא אדמה הזקנה,

ילדת הנצח,

רוקמת אותנו רוחות חיות בחומר.

רקמתה היא שירה המשלבת את חוטי הכסף של השמים,

כל אחד ואחד מעשה רקמה ייחודי שבו הוא מתהלך.

כמה יפות מנגינות הכסף שלכם, אהוביי.

רגליי הולכות ולבי מהלל את יופייכם הגלוי.

כאן ואז, בין שמי יוקטן לעולם האדם, נמתח גשר של זמן מעגלי,

ובו אנו עולים להיזכר במנגינת השחקים,

להוריד שוב את מי השמים בעולם הצמא למי כוכבים.