לולי היו לי ילדים, לו היה עליי לצאת לדרך מיד, הייתי לוקחת חליל ומחברת דקה והולכת, כמו באינספור גלגולי נוודות, לבי קל והולם אל הבאות. אבל עכשיו ממקומי המונח כאן בבית מרובה קירות ותקרות, חפצים ורצונות, עליי להטות את לבי למעמקים כדי לשמוע את קיזי הקטנה – הצוענייה שהייתי ושאהיה תמיד.
"הנה את סוף סוף!!!"
עיניה של קיזי הצוענייה יורות אליי גיצים מתוך רעמת תלתלי שחור-כחול. ממש מאחורי גבה מנופף בכנפיו פרפר צהוב, ובבת אחת אוסף לחוט של הבנה את כל סיפורי הבדידות והיופי שאי פעם קראתי, שמתוכם נולדתי.
כשאמא שלי ילדה אותי היא קראה את מאה שנים של בדידות. ככל שזה נשמע מופרך, אמא שלי, מרדנית חד-פעמית בפני עצמה, קראה ללדת ולא כרעה ללדת. על מיטת בית החולים, עם או בלי אפידורל, לא הצלחתי לברר אבל נראה לי שאי אפשר לקרוא בלי, נולדתי מתוך שנות הבדידות של מרקס ושל אמי, לתוך חיי.
"אף אחד אפילו לא הביא לי בקבוק מים," ממשיכה אמי את מיתוס הבדידות של הגעתי לעולם. ובעודה שוכבת צמאה (וקוראת על רמדיוס ופרפריה הצהובים?) אני צווחתי אי שם בפגייה, תינוקת צהובה שנולדה טרם זמנה, ולא חובקה עדיין.
ואילו קיזי, ילדתי הצוענייה? אותה גיליתי בשנות ילדותי הארוכה – ממנה אני זוכרת בעיקר את הספרים. זה אחר זה הם ליוו אותי בתוך הבדידות, בתהיות אם הגעתי לעולם הנכון, או שכל זה רק מראית עין, ובקרוב אלקח חזרה לעולמי האמיתי.
אהבתי את קיזי כי היא לא ויתרה. לא הייתה לה בכלל היכולת לוותר על הנוודות שבה, על רוח החופש הפראית. דמיינתי אותה יושבת בקרון שלה, עם ספלי תה קטנים מעוטרים בפרחים ומדורה מלחששת, ועם העץ הקטן שמישהו קשר אליו תפוחים אדומים קטנים, אחד-אחד, באהבה רבה.
אהבה רבה הוא מקאם הגעגועים. הוא מתאר תו אחר תו את הקשר בין אהבה לגעגוע, בקצה אחד של החוט מושא הגעגועים, ובקצהו השני הנשמה הצמאה. לולי ידעתי את טעם התפוחים חמצמץ ומתוק במידה הנכונה, את ניחוח המדורה, את גוני הפרחים המצוירים על הספלים הקטנים – לא הייתי מתגעגעת אל קרון הנדודים שלי.
אבל אני זוכרת את הטעם, והוא זה שהביא אותי לכאן, לקרון שאישה אחת חלמה בו אותו חלום כמוני. מיד כשהגעתי הסתערה עליי קיזי בגידופים ובבכי. רגשות מתחלפים שטפו את שתינו – געגוע נוראי התחלף בנחמה גדולה, בשמחה עצומה, בעצב תהומי. ישבתי ושרתי ובכיתי.
והנה אני כותבת: הגעתי לקרון שלי. ואני לא רוצה לעזוב אף פעם.
~~~~~~~~
בעצם מה שקרה זה שנכנסתי לתוך ציור: אוריין שרקמה את הקרון הזה, היא ציירת קוסמת, ואחרי ששנים אני צוללת לתוך ציורים שלה, הקסם התרחש. הנה אני בתוך ציור שלה ממש, בשלושה ממדים לפחות אם לא יותר. יותר בעצם, כי גם ממד האין-זמן – או ממד כל-הזמנים נוכח כאן.
כאן אני יכולה להיות גם הגר בת החמש, שבע או שמונה, שלבה פועם בפראות ובתקווה, שכותבת ומספרת סיפורים. הגר ששורדת את המציאות הלא הגיונית שלה, והיא זו שכתבה אותי עד הלום.
כאן אני יכולה להיות גם הגר הזקנה, היפה והצוחקת, שהקמטים שלי הפכו אצלה לנהרות חוכמה, והניצוץ הדולק בעיניי הוא האש שבעיניה. אני ממש רוצה לשמוע אותך, שבאת לשיר לי בלילה בדמות מרסדס סוסה וסבתא שלי. באת להגיד לי שהחוכמה העתיקה והנצחית איתי לעזור לי.
~~~~~~~~
הגר של האורות השקטים, של הניגונים הטהורים, של הריקוד הערבסקי, של הפרחים הקטנים. הגר של השדות והיערות, הגר של הלילות הלבנים. את חיית כל כך הרבה חיים, הלכת יחפה על קוצים וגחלים, אהבת ובגדת, וכאבת ואיבדת. הכל את יודעת, מלבד את עצמך.
עכשיו הסתובבי, וחיזרי על צעדייך. צעד אחר צעד לתוך עצמך. אין שום מקום להמשיך אליו, אחרי שהיית בכל המקומות. יש רק מקום אחד להגיע אליו והוא פנימה.
והרי את כבר חופשייה. כשתרגישי את זה בגוף, הדברים יתחילו לזוז, צוענייה קטנה.
