בהקטי

בהקטי

אל מבט עיניך אדוני

אכוון את לבי,

כדי לשאת את אש אהבתך

אכשיר את גופי –

אמשח אותו באבקת זהב,

אל מתיקות קולך

אכוון קולי,

וכשאוכל לשאת בתוכי

את התדר המקודש

אהיה כלי לשירותך, אדוני, מורי ואהובי הנצחי.

על ההקדשה הזו חתמתי, ובמילים אלה התחלתי את ההכשרה שלי ככוהנת.

תרגולי אהבה, מחול, מוזיקה, מדיטציה, שירה מקודשת. כל הכלים והדרכים בהן אוכל להוליך בי את התדר הגבוה של האל, ולהחזיק בגופי את מהות האלה.

כשהתקדמתי בהכשרתי, נבחרתי מספר פעמים להיות דמות האלה בטקסים המקודשים. אז הייתה הכוהנת שנבחרה מוליכה את רטט האלוהות דרך גופה ומתמזגת עם כוהן שהוכשר לאותו תהליך. כך היינו מזקקים את התמצית, ומרוממים את המהות חזרה אל האחד.

תרגול זה היה קורן מאיתנו והלאה אל קהילת האור, ואף מחלחל החוצה מהקהילה אל האנשים שחיו מחוץ למקדשים.

כשסיימתי את לימודיי, הייתי אמורה להתחיל לכהן במקדש אבל אז נשלחה הודעה מן הארמון שהפילה את רוחי לתהומות ייאוש. אבי, המלך, החליט לשנות את מסלול חיי ולחתן אותי עם בן הממלכה השכנה.

"האינטרס של הממלכה חשוב ממאוויי לבך," אמר לי מורי, הכוהן הגדול שהעביר אותי דרך טקסי ההתקדשות. "יתכן שתופתעי לגלות שאין פער בין השניים. רצון האל אחד הוא."

לא הבנתי איך ייתכן שמהות כה נבונה צלולה ועילאית, שראתה לתוך נבכי נפשי בבהירות, תוכל להורות לי לוותר על דרכי הרוחנית. חשתי שנפשי הייתה ממורקת כמראה. איך ייתכן שאצא מהמקום הנפלא הזה, ואלך לחיות בארמון, כלואה בתוך מלבושים מפוארים ותכשיטים, לא עוד חופשייה לצלול לתהומות הרוח ולדממה הנצחית.

"לא תמיד ידוע לנו רצון האל עבורנו, בתי. לעתים רוחנו בוחרת מראש מסלול אשר יאפשר לה להתפתח אל פוטנציאלים חדשים. הדרך הרוחנית אינה אתגר עבורך. עלייך ללמוד איך להשתייך לעולם האנושי, יקירתי."

הכוהן לא הסכים לשוחח איתי מעבר לכך.

נשלחתי מהמקדשים אל הארמון להתכונן לטקסי חתונתי. לא יכולתי לשמוח כלל וכלל. לא עניין אותי שהנסיך המיועד לי נחשב ליפה שבגברים, לא עניין אותי שאהיה מלכה. רציתי רק לשוב אל דממת האלוהים.

כשקראו לי להיפגש לראשונה עם בעלי לעתיד ידעתי מראש מה אומר לו. אגיד לו בגלוי שרק גופי ודמותי נשואים לו. אני התחתנתי זה מכבר עם אלוהים. רוחי נתונה לדממה, לאהובי הנצחי.

כשנפתחה דלת הארמון ונכנסה התהלוכה מארמון הממלכה השכנה, אספתי את נשימתי, כינסתי את רוחי בבינדו שלי, נקודת המהות. התבוננתי משם במתרחש.

לא יכולתי שלא להתרשם מיופיו המלכותי של בעלי לעתיד. גולגלתו הייתה מוארכת כשל בני האלוהים. עיניו מלוכסנות מעט ועמוקות לאין שיעור. מעולם לא ראיתי גבר צעיר מרשים כמוהו, שפני האל מונחים על פניו.

לזה לא ציפיתי. לאחר כל הטקסים המייגעים, הניחו לנו בלוויית מספר בני לוויה דוממים, לשבת יחד בטרקלין מבודד.

כשמבטו העמוק הביט בעיניי בשלווה, לא יכולתי להישאר אסופה ומרוחקת כפי שהתכוונתי. סומק עלה בלחיי. נראה שלא התפתחתי והתקדמתי רוחנית באופן כה חסר דופי כפי שדמיינתי לעצמי. חשתי שוב כמו נערה שמביטה במורה שלה לראשונה, רק כעת נלוו לתחושה פרפורים ומבוכות מסוג חדש.

"אני מלא אושר לדעת שבחרו בך מכל הנשים להיות בת זוגי הרוחנית," אמר הנסיך.

מילותיו הלמו בלבי. הוא שותף לתפילותיי, תפילות שלא ידעתי שיש בי. נראה שהחיים המשמימים שדמיינתי בארמון הם לא מה שאלוהים הטוב איחל לי.

"תודה נסיך כל הממלכות, על מילותיך," עניתי לו כשמצאתי את קולי. "ולו אלמד לראות בך את פני האלוהים."

חיוכו היה נפלא, אורות הנצח מילאו את לבי. לא יכולתי לראות בו דבר מלבד אלוהים. אבל בכל זאת הוא היה גבר. חשתי שקופה לחלוטין. היה לי ברור שהוא רואה את כל סחרחרת הרגשות שעברה דרכי. המשכתי להתמקד בנשימה ולאסוף את האנרגיה שלי, אבל ידעתי שעיניי מספרות את מה שבלבי.

"עינייך נושאות את אור הכוכבים אל לבי, נסיכת ירח," אמר בעלי לעתיד.

מאותו יום לא חדל לבי מלדהור. לא יכולתי יותר להמתין דוממה בתוך השלווה שהכרתי. הגעתי אל עולם האנשים, ללא ספק. לא ידעתי שלזה כיוון הכוהן הגדול במילותיו. הנחתי שהוא מדבר על מטלות ארציות ושאר דברים שלא עניינו אותי.

לא ידעתי כלל מהי אהבה ארצית, וכמה מרות יהיו תלאותיה.